<div class="text-rtl">
מבוא
יחידה זו נקראת בשם הכולל "המורה והתלמיד". היחסים שבין המורה לתלמידו הינם נושא רחב מאוד. מתוך נושא זה אנו נדון בהיבט אחד שלו. יחסי הכבוד של המורה והתלמיד.
את היחידה ילוו שני מאמרים של הרב סלושץ ושל הרב פרופ' נריה גוטל. וכן מאמר לקריאת רשות של הרב ליכטנשטיין.
א.	כבוד
עניין החוזר הרבה במקורות העוסקים ביחסי המורה והתלמיד הוא עניין הכבוד. הרמב"ם פותח את הלכות תלמוד תורה במילים אלו :
הלכות תלמוד תורה. יש בכללן, שתי מצות עשה. וזהו פרטן: (א) ללמוד תורה. (ב) לכבד מלמדיה ויודעיה
אכן, פרק שלם בהלכות תלמוד תורה מוקדש לעניין זה, כפי שנראה להלן.
מהו כבוד?
המילה כבוד קשורה לשורש "כבד" שמבטא גם משקל, כובד, כלומר התייחסות לאדם כבעל כובד, ערך. ההיפך לכך הוא התייחסות לדבר כאל קל, חסר כובד. הפסוק אומר "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" וכן בניגוד למצווה כבד את אביך ואת אמך יש את ההיפוך "ארור מקלה אביו ואמו" פירושו של הפסוק לפי רש"י, מקלה אביו – מזלזל, לשון " וְנִקְלָה אָחִיךָ" (דב' כה:ג) – לשון קלות.
במושג כבוד ניתן להבחין בין רמות שונות של כבוד. יש כבוד שניתן לכל אדם באשר הוא אדם, כלומר הערכתו על עצם היותו אדם שנברא בעצם אלקים. רעיון זה של ניתן לראות במדרש הבא.
ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט), ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. 
בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא א-להים אדם, בדמות א-להים עשה אותו, זה כלל גדול מזה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי.
אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, בדמות א-להים עשה אותו.
הענקת כבוד הנובע מעצם היותו אדם, יכולה לנבוע לא רק מעצם בריאתו בצלם, אלא גם מהיותו בעל פוטנציאל לתרום משהו בעל ערך לעולם. כמובן, הכרה בעניין זה דורשת הסתכלות ואמונה בייחודו של האדם.
כל אדם יכול להעשיר את כל העולם כולו מאוצרו הרוחני, אם יהיה לו כח לגלות אותו, ולאו דוקא חכם ומלומד, כי אם גם אדם פשוט. כי אין ערוך להעושר שבעצמיותה של הנשמה בטבעה, שהיא נר ד' בעולם. (הראי"ה שמונה קבצים א, תתמז)
דברים דומים כותב האדמו"ר מפיאסצנה בהקדמתו לחובת התלמידים. הוא דורש מהמחנך לא להתבונן על מצבו של הילד בקטנותו כחזות הכל, אלא להסתכל קדימה.
מנגד, ניתן לדבר על כבוד הניתן באופן ייחודי לאדם מסויים בגלל מעלה יתירה שבו שכבר מומשה בפועל ואינה מצויה בפוטנציאל בלבד. דבר זה מאפשר לנו להעריך נכון את השונות שבין בני האדם. נתינת כבוד מסוג זה לכלל האנשים אינה סבירה.
יתר על כן, כיבוד ללא הבחנה והיררכיה הוא בעצם פגיעה באפשרות לכבד ולהעריך את את המיוחד שבאדם, את מעמדו השונה וכד'. (כך לדוגמא מבינים חלק מהמפרשים את דברי אוריה החיתי "ואדני יואב" שיש בהם משום כבוד אך הם נאמרים ליד מלך, כמרידה במלכות דוד)
דומני, שלמרות שהקומה הראשונה של כבוד האדם או כבוד הבריות היא תשתית לכל יחסי האנוש, התלמיד וגם המורה מצפים ליחס מכבד שקשור גם לערכם הייחודי.
כבוד פנים וחוץ
כבוד היא תחושה פנימית אשר יש לה ביטוי חיצוני בהתנהגות. יכולות להיות מערכות שיוצרות דגמים של ביטוי חיצוני של כבוד שאינו נובע מבפנים. לדוגמא, מערכת יחסים של פיקוד בצבא יכולה לגרום לאדם להיות חייב להצדיע ולפנות באופן מכובד למפקדו גם אם אינו מעריך את אופיו. במקרה זה הביטוי החיצוני של כבוד יופיע אך הוא יהיה דל מתוכן פנימי, והוא יבטא בעיקר כבוד לעצם המערכת הצבאית ולחוקיה.
למרות שנראה שיש ערך מסויים גם בכבוד חיצוני ומנומס, והוא עדיף פעמים רבות על עזות וחוצפה גלויה, הרי שהמצב הרצוי הוא שהכבוד יהיה פנימי ולא רק חיצוני. כך כותב החיי אדם (סז, ג) לגבי כיבוד ההורים: "הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ודיבור... היינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה הוא עיקר כיבוד, שאם לא כן, הרי כתיב: "בפיו ובשפתיו כיבדוני ולבו ריחק ממני"
העת החדשה נשאה בכנפיה שינויים לא מעטים בשאלת יחסי הכבוד בין מורה ותלמיד. דומה שהמגמה הברורה בה היתה עליית המודעות לכבוד התלמיד, ובמקביל פיחות משמעותי בכבודו של המורה. יש לכך ביטוי ניכר בשינוי הנורמות בבתי הספר כפי שכולנו מכירים זאת מן השטח. יש שינוי בגינוני הכבוד, לדוגמא קריאה למורה בשמו ולא בכינוי "המורה", הפסקת הקימה בתחילת השיעור כשהמורה נכנס לכתה וכד' בנוסף הגיבוי הרב שניתן לילד על ידי משפחתו כשיש עימות לבין המורה פעמים תוך פגיעה בכבוד המורה. ובמקרים קיצוניים וחריגים אך לגמרי לא נדירים במקומותינו, מדובר אף על אלימות של ממש מילולית ופיסית כנגד המורה.
בתקופה האחרונה לאחר דיווחים ומחקרים שעסקו בירידה בהישגי החינוך הן בתחום ההתנהגות והן בתחום הלימודי, עלתה התהיה האם לא הגזים החינוך ההומניסטי בביטול המרחק שבין תלמיד למורה. גם בקרב האמונים על חינוך הומניסטי עולים לעתים קולות הקוראים לחזור לחלק מן ההרגלים הישנים, ומצביעים על הצורך ביתר כבוד במערכת. (לדוגמא)
ביחידה זו ננסה לעיין בשאלת כבוד המורה וכבוד התלמיד ולנסות לראות מגמות עקרוניות בעניין זה בהגות היהודית.
ב.	עיון ברמב"ם
עיינו ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ה':
א. כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ראה אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת לשל אביו, אביו ורבו נושאים במשא מניח את של רבו ואחר כך של אביו, אביו ורבו שבויים בשביה פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו, ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו תחלה, וכן אם היה אביו תלמיד חכם אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו, ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב, אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים, לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה', וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה שנאמר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, וכל המתרעם על רבו כמתרעם על ה' שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי על ה', וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה.
ב. איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואע"פ שרבו במדינה אחרת, ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ...
ה. ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו, והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני, ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו כדרך שעושה בשם אביו, אלא ישנה את שמם אפילו לאחר מותם, ולא יתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנים לריעים ומחזירים זה לזה, אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה וכבוד שלום עליך רבי, ואם נתן לו רבו שלום יחזיר לו שלום עליך רבי ומורי.
ו. וכן לא יחלוץ תפיליו לפני רבו, ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך, ולא יתפלל לא לפני רבו ולא לאחר רבו ולא בצד רבו, ואין צריך לומר שאסור לו להלך בצידו, אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחריו ואח"כ יתפלל, ולא יכנס עם רבו במרחץ, ולא ישב במקום רבו, ולא יכריע דבריו בפניו, ולא יסתור את דבריו, ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב, ולא יעמוד מלפניו עד שיאמר לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד, וכשיפטר מרבו לא יחזור לו לאחריו אלא נרתע לאחוריו ופניו כנגד פניו.
ז. וחייב לעמוד מפני רבו מישראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו ואח"כ ישב, וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.
ח. אין חולקין כבוד לתלמיד בפני רבו אלא א"כ דרך רבו לחלוק לו כבוד, וכל המלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, ואם היה במקום שאין מכירין אותו ולא היו לו תפילין וחש שמא יאמרו עבד הוא אינו נועל לו מנעלו ואינו חולצו, וכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים, וכל תלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
ט. ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו לימדתנו רבינו כך וכך, וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך לימדתנו רבינו, ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו, וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו ואינו מאחה לעולם, במה דברים אמורים ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו, אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים, אבל עומד מלפניו וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם, אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול עומד מלפניו וקורע עליו.
י. וכל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום.
יא. הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן לכל תלמידיו או לאחד מהן הרשות בידו, ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו ואפילו בשעה שמחל.
יב. כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן, כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא.
יג. התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו, אמרו חכמים הרבה חכמה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה.
על פי הלכות אלו:
מהו המקור לחיוב כבוד הרב, ומה הטעם לכך? (לרוצים להעמיק, עיינו גם בספר המצוות מצווה ר"ט)
האם תלמיד חייב לכבד כל מורה שלו?
מה המקור לחיוב כבוד התלמיד ומה הטעם לכך?
האם ניתן לדעתך לראות השוואה בין כבוד התלמיד לרב ובין כבוד הרב לתלמיד? עיינו היטב
האם להתרשמותך קיים אצל הרמב"ם מתח בין כבוד הרב את תלמידו ובין כבוד התלמיד את רבו?
ג.	זכות המורה לוותר על כבודו
עניין שמשפיע פעמים רבות על הדיון ביחס לכבוד, הוא שרדיפת כבוד נתפשת בעינינו כדבר לא רצוי ושלילי וכקשורה למידת הגאווה. ספרות המוסר והחינוך מלמדת אותנו על הצורך לתת כבוד אך בפירוש לא לבקשו או לרדוף אחריו. טקסט מכונן בעניין הזה הוא אגרת הרמב"ן :
וְעַתָּה בְּנִי, דַּע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' מָלַךְ גֵּאוּת לָבֵש" .
וּבְמַה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר. וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֶאֱלֹקִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?. וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה, מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים. וְטַעַם זְקֵנִים יִקַּח: נִמְצָא, הַכֹּל שַׁוֵּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְּאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לַכֵּן תַּשְׁפִּיל עַצְמְךָ וינשאך הַמָּקוֹם.
עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד: כֹּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדַם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכֹל אָדַם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חֲכַם אוֹ עָשִׁיר הוּא-עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא וְאִתָּהּ עָשִׁיר אוֹ חָכַם מִמֶּנּוּ-חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיַּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא, הוּא שֹׁגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.
פעמים רבות מורים בעלי מידות יוותרו לתלמידיו על גינוני כבוד, מתוך הסתכלות על הבעייתיות שבכבוד. זכורני שמורה אחת שלימדה אותי בבית הספר היחידה היתה מטעימה באוזנינו שוב ושוב, כאשר היתה נכנסת לכתה: 'אתם קמים לא לכבודי, אלא זהו אות לפתיחת השיעור'. פעמים נוצרת בעיה שחלק מהמורים מוחלים על כבודם ומורים אחרים מרגישים צורך לוותר אף הם כדי לא להיתפס ככאלו שדורשים שיכבדו אותם. כאן השאלה העולה היא האם הוויתור על גינוני כבוד הוא מעשה אחראי ונכון? האם הוא יעצים את הכבוד הפנימי, האמיתי יותר, או אולי הוא להיפך הוא יפגע ביכולתו של התלמיד לקנות ערכים וכן גבולות ופרופורציות נכונות של התנהגות?
שאלת הויתור על הכבוד מופיעה גם לגבי ההורים. בעקבות דברי הגמרא שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול פוסק הרמב"ם:
אף על פי שבכך נצטוינו אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול , אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול (הלכות ממרים ו, ו)
בדומה לכך נפסק גם בשולחן ערוך.
באופן דומה, ראינו בדברי הרמב"ם לעיל שגם הרב יכול למחול על כבודו, אך בכגון זה ראויים לעיון גם דברי הראב"ד שמובאים אצל הריב"ש בסוגיה זו:
"הרב שמחל על כבודו כבודו מחול... היינו מידי דלית ביה (תרגום: היינו דבר שאין בו)בזיון... אבל על בזיונו אינו יכול למחול, אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך ודמי למאי דאמרינן התם (תרגום: ודומה למה שאנו אומרים שם) האב שמחל על כבודו כבודו מחול, דליכא למימר (תרגום: שאין לומר) שיהא האב יכול למחול לבן לומר לו דברי חירופין וגידופין". (שו"ת הריב"ש סימן ר"כ)
מה ההבחנה שיוצר הראב"ד בעניין מחילה על כבוד ? נסו לחשוב על דוגמאות למקרה שיכול למחול ולמקרה שלא יכול למחול לדעת הראב"ד.
ויתור על כבוד יכול לגרום לתלמיד לא רק לא לדעת להתנהג, אלא גם לבזות את מה שהמורה מייצג ומלמד. אכן גם הרמב"ם שפוסק שמותר לרב למחול על כבודו, כותב בעניין כבודו של תלמיד חכם דברים אחרים:
אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לת"ח להנהיג עצמו בדבר הזה, אלא מעלים אוזנו מדברי עם הארץ ולא ישים לבו להן, במה דברים אמורים, כשביזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שביזוהו או חרפו אדם בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, שזהו בזיון התורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. (הלכות ת"ת פ"ז הי"ג)
התלבטויות בעניינים כאלה, עד כמה לוותר והיכן לעמוד על הדין, וודאי לא תמיד ניתנות להכרעה אפריורית אשר תפתור כל מצב נתון, אך עיון במקורות יכול להצביע על כיוונים בשאלת העמידה/ויתור על כבוד, המלווה את המעשה החינוכי מאז ומתמיד.
ד.	כבוד התלמיד
"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (אבות, ד, ה)
הנחייתו של ר' אלעזר בן שמוע, דורשת לימוד.קראו את מאמרו של הרב סלושץ.
מה שתי הדרכים שניתן להבין בהם את דברי ר' אלעזר? מה מסקנתו של הרב סלושץ
מה הטעמים שנתנו הראשונים לכבוד התלמיד?
מה לדעת הרב סלושץ היחס בין דברי ר' אלעזר לדברי ר' יהודה הנשיא "זרוק מרה בתלמידים"?
קראו את מאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל.
מה מסקנת המאמר של הרב נריה גוטל?
הדברים דומים למה שכתב בעניין ההכאה החינוכית? נסו לאפיין את שיטתו בעניין היחס להנחיות החינוכיות של חז"ל.

</div>